מהי תקופת ההתיישנות בתביעת תחלוף נגד מוביל ימי

מהי תקופת ההתיישנות בתביעת תחלוף נגד מוביל ימי

מרבית בעלי המטענים, אם לא כולם, מבטחים את מטעניהם במשך תקופת הובלת המטען מחצרותיהם ו/או לחצרותיהם כך שאם נגרם נזק למטען במהלך תקופת הכיסוי הביטוחי הם מקבלים שיפוי מהמבטח.

כללי אמנת האג קובעים כי בתביעה נגד מוביל ימי תקופת ההתיישנות הנה שנה אחת ואלו כללי אמנת וורשה קובעים כי בתביעה נגד מוביל אווירי תקופת ההתיישנות הנה שנתיים. אמנות אלו אושררו בארץ.

לאחרונה התעוררה השאלה מהי תקופת ההתיישנות כשמדובר במבטח אשר שיפה את המבוטח (הניזוק) והגיש תביעת תחלוף נגד המוביל הימי? בית המשפט העליון דן בשאלה זו בפסק דין שניתן ביום 2.6.02 (רע"א 9444/00 Bellina Maritime S.A. Monrovia ואח’ נ’ מנורה חב’ לביטוח בע"מ).

המקרה

פרדס אגודה שיתופית של מגדלי פרי הדר בע"מ (להלן: "פרדס") ייצאה מטען פרי הדר לאנגליה באמצעות המוביל הימי Bellina (להלן: "המוביל"). האנייה נחכרה והופעלה על ידי אגרקסקו חברה ליצוא חקלאי בע"מ ואמא סוכנויות ים מאוגדות בע"מ. שטר מטען הוצא ביום 5.1.96 והמטען הגיע לאנגליה בסמוך ליום 16.1.96. המטען בוטח במנורה חב’ לביטוח בע"מ (להלן: "מנורה").

משטחי פרי ההדר ניזוקו במהלך ההובלה כאשר התמוטטו בספנה של האנייה עקב הטענה לקויה וגידור לקוי של דפנות וחללי הספנה. מנורה פיצתה את פרדס בגין הנזק שנגרם לה וביום 15.3.98 הגישה תביעת תחלוף בבית המשפט השלום בת"א נגד המוביל, אמא ואגרקסקו לאחר שחלפו שנתיים ממועד הגעת המטען לאנגליה. האחרונות עתרו לבית המשפט בבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות בטענה כי לפי סעיף 6 III לתקנות בנוגע לשטרי מטען בתוספת לפק’ הובלת טובין בים משנת 1926, תקופת ההתיישנות חלפה עם חלוף שנה ממועד הגעת המטען לאנגליה, היינו, בסמוך ליום 16.1.97 ומאחר והתביעה הוגשה רק ביום 15.3.98 דינה להדחות מחמת התיישנות.

מאידך, מנורה טענה כי תביעתה מהווה תביעת שיפוי כלפי צד שלישי ולכן חל עליה סעיף 6אIII לתוספת לפק’ הובלת טובין בים לפיו, תביעת שיפוי נגד צד שלישי ניתן להגיש גם לאחר חלוף שנה ממועד הגעת המטען, אם לפי הדין החל במקום בו הוגשה התביעה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. מאחר וחוק ההתיישנות בישראל מתיר להגיש תביעה לאחר 7 שנים ממועד קרות הנזק, הרי שלטענת מנורה, במועד הגשת תביעת התחלוף טרם חלף מועד ההתיישנות.

השאלה המרכזית אליה נדרשו הערכאות שדנו בתיק לצורך הכרעה בשאלת ההתיישנות היא איזה מבין שני הסעיפים הנ"ל חלים במקרה של תביעת תחלוף נגד המוביל הימי.

ההכרעה

השופט מאיר יפרח שדן בתיק בבית המשפט השלום בת"א קיבל את עתירת המוביל ודחה את התביעה מחמת התיישנות. השופט יפרח קבע כי תקופת ההתיישנות בתביעת תחלוף נגד המוביל הנה שנה אחת וזאת בהתבסס על הפרשנות בפסיקה האנגלית לפיה, סעיף 6אIII לתוספת לפק’ הובלת טובין בים יחול כאשר תביעת השפוי נסמכת על שטר מטען שונה ונפרד מן המסמך עליו מבוססת התביעה העיקרית.

מאחר ובמקרה הנדון תביעתה של מנורה שנכנסה בנעלי פרדס, התבססה על שטר המטען נשוא התיק העיקרי שהוצא על ידי המוביל כלפי פרדס, הרי שיחול סעיף 6III.

בנוסף, קבע השופט יפרח כי משמעות מהות התחלוף עליו מסתמכת מנורה, היא כי כל אגד זכויות המבוטח (פרדס) עובר למבטח עם תשלום תגמולי הביטוח ולכן לתובעת התחלוף (מנורה) אין יותר זכויות מאשר לזכויות שהיו למבוטח בשעת התחלוף. מאחר ובמועד תשלום תגמולי הביטוח על ידי מנורה, זכותה של פרדס לפי סעיף 6III כלפי המוביל הימי כבר פקעה, הרי שבמצב של העדר זכות אצל המבוטח (פרדס) לא היה דבר שיכול היה לעבור למבטח (מנורה) מכוח תחלוף.

מנורה ערערה על החלטת השופט יפרח לבית המשפט המחוזי.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור של מנורה בקובעו כי סעיף 6אIII לתוספת לפק’ הובלת טובין בים יוצר הסדר נפרד לפיו מורחבת אחריותו של המוביל כלפי מי שהיטיב את נזקו של הניזוק. עמדת בית המשפט המחוזי הייתה כי קונסטרוקצית התחלוף שמכניסה את המבטח לנעלי המבוטח איננה מפקיעה את עצם היותו של המבטח צד ג’ להתקשרות המקורית בין בעל המטען (הניזוק) לבין המוביל. 

לגרסתו של בית המשפט המחוזי ניתן להסיק כי מבטח המגיש תביעת תחלוף הנו בגדר צד שלישי ומשום כך תביעתו כלפי המוביל הופכת גם את המוביל לצד שלישי.

המוביל, אמא ואגרקסקו הגישו לבית המשפט העליון בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שקיבל את הערעור של מנורה. בית המשפט העליון נתן רשות לערער וקיבל את הערעור. השאלה המרכזית אליה התייחס בית המשפט העליון היא האם תביעת התחלוף של מבטח כלפי מוביל ימי היא תביעת שיפוי נגד צד שלישי.

בית המשפט העליון קבע כי יש עניין שפרשנות כללי האג שאומצו על ידי מס’ רב של מדינות תהא אחידה ככל שאפשר במדינות השונות. בנוסף, נקבע כי גישתו של בית המשפט המחוזי מסכלת את תכליתה של תקופת ההתיישנות המהותית הקצרה שהיא, לפי הספרות והפסיקה האנגלית, להגן על המובילים הימיים. רוב שוגרי המטענים מבוטחים ואם תביעת המבטח כלפי המובילים איננה מוגבלת בזמן כפי שנקבע בכללי האג, הרי שהמטרה להגן על המובילים הימיים מסוכלת.

בנוסף, נקבע כי המוביל הוא צד שני בשטר המטען בינו לבין שוגר המטען (צד ישיר) וכניסתו של מבטח לנעלי השוגר אין בכוחה להפוך את המוביל לצד שלישי. כלומר, מעמדו של המוביל נותר כפי שהיה גם אם זכויותיו של המתקשר עמו הועברו, מכוח עיקרון התחלוף, אל המבטח. היחס נשאר יחס דו צדדי.

לאור דברים אלו המבטח כפוף למגבלות הזמן החלות על המבוטח בתביעתו כלפי המוביל.

בית המשפט העליון קבע עוד כי סעיף 6אIII לתוספת לפק’ הובלת טובין בים, המדבר על תביעת שיפוי נגד צד שלישי, מתייחס למקרה בו בנוסף למוביל המטען עמו קשר שוגר המטען את חוזה ההובלה, קיים צד שלישי כגון: מוביל משנה החב לשפות את מוביל המטען בגין פיצויים שנדרש האחרון לשלם לשוגר המטען עבור נזקיו. במצב כזה קיים חשש כי שוגר המטען יגיש תביעתו כנגד המוביל סמוך לתום שנת ההתיישנות, כך שלא יוותר למוביל זמן די הצורך כדי להגיש תביעתו כנגד הצד השלישי.

לסיכום, המסקנה העולה מקביעתו של בית המשפט העליון היא כי גם כשמדובר בתביעת תחלוף של מבטח נגד מוביל ימי, תקופת ההתיישנות היא שנה אחת ממועד הגעת המטען. ניתן להסיק מכך, כי בתביעת תחלוף של מבטח נגד מוביל אווירי, תקופת ההתיישנות הנה שנתיים.

עו"ד רועי גלעד

כל המידע המוצג על ידינו הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. 

המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה משפטית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים.