למי שייכים הפסלים שנמכרו על ידי המכס כסחורה בלתי נתבעת

למי שייכים הפסלים שנמכרו על ידי המכס כסחורה בלתי נתבעת

פסלים יקרי ערך, ששוויים בין 100 ל- 200 אלף יורו, נשלחו לתערוכה בחו"ל ועם חזרתם ארצה אוחסנו במחסני ממ"ן. מסיבות לא ברורות, נמנע סוכן המכס לשחרר את הפסלים במועד ולהחזירם לבעליהם. כפועל יוצא, משלא נתבעו הפסלים ע"י איש, הם סווגו כסחורה כבלתי נתבעת (סב"ן) ונמכרו במסגרת מכרז, יחד עם טובין רבים אחרים. עובר למכירתם במכרז, העריך שמאי חיצוני מטעם המדינה את שוויים של הפסלים בסכום של 1,500 ₪, כ-2.5 עד 5 פרומיל משוויים האמיתי. במסגרת המכרז, הציע הקונה סך של 2,639 ₪ עבור הפסלים והצעתו התקבלה. במהלך כל התקופה, ניסו בעלי הפסלים לברר מה עלה בגורלם ומדוע לא שוחררו מהמכס אך בירורם לא העלה דבר. רק בדיעבד, נתגלה להם כי הפסלים ששוויים בין 100 ל- 200 אלף יורו נמכרו לקונה בתמורה לסך של 2,635 ₪.

מצב דברים זה הוביל למסכת של תביעות משפטיות שבמרכזה נדרש בית המשפט להכריע בשאלה למי שייכים הפסלים: לבעליהם המקוריים או למי שרכש אותם במסגרת מכרז הסב"ן בתמורה העולה כדי פחות מחצי אחוז משוויים האמיתי שלא היה שנוי במחלוקת. טוענת שלישית לפסלים הייתה מדינת ישראל. זו טענה כי אם תבוטל המכירה במסגרת מכרז הסב"ן, חוזרים הפסלים לחזקתה כל עוד לא שולם המכס שהפסלים חייבים בו.

הסוגיה המרכזית אשר פסק הדין דן בה היא "התחרות" שבין הקונה אשר רכש את הפסלים במסגרת הליך המכרז לבין בעליהם המקוריים של הפסלים. כל אחד מהצדדים מעלה טענות של ממש להצדקת עמדתו. הקונה מבקש להסתמך על סעיף 34א’ לחוק המכר אשר קובע עקרונית כי במכירה על ידי רשות ציבורית עוברת הבעלות לקונה כשהיא נקייה מזכויות צדדים שלישיים. האינטרס הציבורי העומד בבסיסה של הוראת חוק זו הוא ליצור "תקנת שוק",לטהר את הזכויות הנמכרות במסגרת מכר כפוי על ידי רשויות המדינה ולמנוע מהקונים המסתמכים על מכר כזה את הסיכון שהטובין שרכשו ושילמו את תמורתם, יוצאו מידם. מנגד, טוענים הבעלים כי אין להגן על קונה אשר שילם סכום כה זעום משוויים האמיתי של הטובין, ובנסיבות העניין תשלום זעום זה איננו בבחינת "תמורה" על פי דיני המכר.

בית המשפט בוחר לאמץ את עמדתם של הבעלים המקוריים של הפסלים כשנראה כי השיקול המרכזי אשר עמד לנגד עיניו הוא שיקול הצדק.

שורת הצדק אינה עולה בקנה אחד עם מצב שבו יזכה הקונה ב"מתת שמיים" שכזו, "זכייה" בפסלים יקרי ערך כנגד "תשלום" אפסי של פחות ממחצית האחוז מערכם האמיתי. גם כשמדובר במכרז של המדינה, "כשקיימת ציפייה מצד המשתתפים לקצור רווח משמעותי במקרה של זכייה, הרי שקבלת נכס ששוויו פי מאתיים עד פי ארבע מאות מהסכום ששולם, אינה מצויה במתחם הציפייה הלגיטימי של חיי מסחר תקינים. השתתפות במכרז של המכס אינה דומה לרכישת כרטיס הגרלה של מפעל הפיס, שבה תמורת תשלום סכום של מה בכך רוכש המשתתף את הסיכוי הלגיטימי לזכות במיליוני שקלים. סעיף 34 א’ לחוק המכר לא נועד להגן על זכיות מהסוג שלפנינו ולא זו התכלית שהוא אמור לשרת." זאת ועוד, במסגרת איזון האינטרסים שבין הקונה לבין הבעלים המקוריים של הפסלים, שלילת הבעלות מן הבעלים המקוריים תגרום להם נזק כבד ביותר, בשיעור שוויים הריאלי של הפסלים, בעוד שהנזק היחיד שייגרם לקונה, אם יילקחו הפסלים מידיו, הוא אובדן אותה "מתת השמיים", לאמור, "רכישת" הפסלים כנגד תשלום אפסי עבורם.

בנסיבות העניין, קובע בית המשפט כי יש לבטל את המכירה עקב טעות יסודית אצל רשויות המכס בכך שהציעו את הפסלים למכירה תמורת סכום זעום של 1,500 ₪. בית המשפט מצהיר כי הבעלות בפסלים נתונה לבעליהם המקוריים וכי על המדינה להשיב לקונה את התשלומים ששילם לה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, ולשלם לו את נזקיו, כולל פיצויי טרדה, בזבוז זמן והוצאות, בסך מוערך של 20,000 ₪. בית המשפט מציין כי מדובר בתקלה חמורה ביותר שנפלה אצל מי שהיו מופקדים על ביצוע המכירה.

בית המשפט דוחה את טענת המדינה כי יש להשיב לה את הפסלים. אין ולא הייתה למדינה כל זכות קניין בפסלים. אמנם יש למדינה זכות עכבון עד לתשלום המיסים החלים, אם חלים, על הפסלים, אך זכות העכבון פקעה מרגע שהפסלים יצאו מחזקתה ועברו לקונה. מובן כי ככל שמוטלים על בעלי הפסלים החובה לשלם מיסים בגינם, הם ימלאו חובה זו.

( ת"א ספירו ואח’ נ’ בוימר את מודל הובלות בינלאומיות בע"מ. בית משפט השלום בתל אביב-יפו- השופט חגי ברנר. לא צוינו שמות ב"כ הצדדים).

עו"ד שמואל גרוסמן