כללי סיווג טובין

כללי סיווג טובין

לעיתים מתעוררות מחלוקות בין היבואנים ו/או סוכני מכס לבין המכס באשר לסיווג של מוצר מסוים לפי פרט מכס כזה או אחר. להלן, נסקור בפניכם פסק דין של בית המשפט העליון (ע"א 2101/93 מדינת ישראל נ’ מירון מפעלי תעשיות הגליל (ממ"ת) בע"מ, פ"ד נא(5) 160), המתייחס לשלבי פרשנות בהכרעת שאלת הסיווג הנכון והמתאים ביותר למוצר מסוים בכל מיקרה ומיקרה.

בפסק דין זה נפלה מחלוקת בדבר סיווגם של שזיפים. האם מדובר ב"שזיפים מיובשים" לפי פרט מכס אחד או ב"שזיפים משומרים זמנית" לפי פרט מכס אחר. כאמור, לצורך הכרעה בסוגיה זו נזקק בית המשפט למספר מבחנים.

בשלב הראשון קבע בית המשפט כי יש להבהיר את טיבם ומהותם הפיזית של הטובין המצויים בלב המחלוקת. מדובר בתיאור של מאפייני הטובין, עמידה על טיבם, השימוש שנעשה בהם בפועל, החומרים מהם עשויים, תכונותיהם וכיוצ’. בשלב השני, יש להבהיר את משמעותם המשפטית של פרטי המכס הנוגעים לעניין על ידי ראיות, חוות דעת מומחים, התרשמות השופט מן הטובין בהסתמך על ניסיון חייו וידיעתו השיפוטית. פרשנות פרטי המכס תעשה לאור תכלית החקיקה ובהתאם לכללי פרשנות מקובלים, תוך ניסיון לתחום את מסגרת הטובין אשר פרט מכס זה או אחר חל עליהם. בשלב השלישי, סיווג הטובין ייעשה על ידי התאמה בין הטובין לבין פרט המכס המתאים לו לאור מהות הטובין לפי שהובהר בשלב הראשון והפרשנות הנכונה של פרטי המכס לפי השלב השני.

הסיווג יכול שיהיה מיידי ופשוט על סמך מבחנים אלו. מאידך, לעיתים קיימת יותר מאופציה אחת לסיווג גם לאחר שלושת השלבים הנ"ל.

במקרה כזה נפנה להוראות הסיווג בסעיף 5 לצו המכס והפטורים שנועדו לסייע בסיווג טובין לפי פרט כזה או אחר, בעיקר כאשר טובין מסוימים ניתנים לכאורה לסיווג תחת שני פרטים או יותר מפרטי המכס שבתוספת הצו.

הוראות הסיווג קובעות סדרי עדיפויות בסיווג טובין וכללים לקביעת הסיווג מקום שניתן לסווג תחת שני פרטי מכס או יותר. אין בהוראות אלה כדי לסייע בהבנת טיבם של הטובין, אלא לסייע בסיווגם.

כאשר בין הצדדים קיימת מחלוקת לאופן הסיווג, הדבר יכול לנבוע ממחלוקת באשר לטיבם של הטובין (השלב הראשון), משמעותם המשפטית של פרטי המכס עצמם (השלב השני) או באשר לאופן שיש ליישם את הוראות הסיווג שבסעיף 5 לצו (השלב השלישי). כמובן, שהמחלוקת יכולה להשתרע גם על שניים או יותר מהשלבים הנ"ל. במקרים כאמור, מוטלת על בית המשפט המשימה להכריע בשאלת הסיווג.

מן הכלל אל הפרט- כאמור בפסק הדין, עיקר המחלוקת הייתה בשאלות מהם שזיפים "משומרים זמנית" ומהם שזיפים "מיובשים" ולאיזה משני סוגים אלה משתייכים השזיפים נשוא פסק הדין.

השלב הראשון- בדיקת טיבם ומהותם של השזיפים הנדונים מביאה למסקנה כי אין המדובר בשזיפים טריים מאחר ורמת הלחות שלהם נמוכה מרמת הלחות של שזיפים טריים ומאידך, אין המדובר בשזיפים מיובשים שנהוג לראות בדוכני השווקים מאחר ורמת הלחות שלהם שונה גם מרמת הלחות של אלה.

מדובר בשזיפים ששומרו בשיטה של ייבוש ולא ניתן לאוכלם במצבם, אלא רק לאחר תהליך תעשייתי מסוים שעליהם לעבור אצל היבואן כדי להעלות את כמות הלחות.

השלב השני – צו המכס לא כולל הגדרה של המונחים מיובש ומשומר שבפרטי המכס ולכן, במצב זה יש להחיל למונחים אלו את המשמעות הרגילה שמייחסים להם בני אדם או את המשמעות המתאימה לפי מבחן השכל הישר.

בית המשפט קבע כי שזיף מיובש הוא שזיף שעבר יבוש ומוכן לאכילה באופן מיידי. מדובר בשזיף שנהוג לראות על השולחן בטו’ בשבט. כמו כן, נקבע כי שזיף משומר הוא שזיף שעבר שימור ולא משנה אם שומר בשיטת יבוש.

השלב השלישי – מאחר והשזיפים אינם ניתנים לאכילה מיידית לא ניתן לסווגם כמיובשים. מאידך, ניתן לסווגם כמשומרים מאחר ועברו שימור בדרך של ייבוש ולא ניתן לאוכלם באופן מיידי.

לפי סווג זה רמת הלחות של השזיפים נשוא פסק הדין שניתן לסווגם כמשומרים נמוכה מרמת הלחות המקובלת של שזיפים מיובשים.

פרשנות פרטי המכס – צו המכס והפטורים הנו חלק מחקיקת המכס הנהוגה בארץ. חקיקת מס נועדה להגדיל את הכנסות המדינה ומדיניות המכסים נועדה לעודד ייצור מקומי. בקביעת תעריפי המכס רשאיות הרשויות לשקול שיקולים כלכליים כלליים כמו חיסכון ויעילות וכן שיקולים אחרים הקשורים בתקנת הציבור.

יחד עם זאת, ביסודם של פרטי הסיווג המנויים בתוספת לצו קיימת אבחנה בין מוצרים מוגמרים לבין מוצרים המהווים נדבך הכרחי בתהליך הבאתו של המוצר הסופי לידי גמר (זרעים, חומר גלם וכד’). הגנת המחוקק מפני יבוא מוצר מוגמר גבוהה ומתבטאת בשיעורי מכס גבוהים ואלו שיעורי מכס על חומרי גלם וכד’ נמוכים יותר, אם בכלל.

תכלית זו מונחת ביסוד הפטור שניתן ביחס לשזיפים המוגדרים כמשומרים- מהווים חומרי גלם לייצור ואינם ראויים לאכילה, לעומת שזיפים המוגדרים מיובשים- ראויים למאכל ומהווים מוצר מוגמר – עליהם הוטל מס בשיעור 25%.

לפי ניתוח תכלית חקיקת פרטי המכס, קבע בית המשפט כי את השזיפים מן הסוג הנדון יש לסווג כמשומרים אשר אינם מתאימים למאכל באופן מיידי (להבדיל ממיובשים המהווים מוצר מוגמר).

כדי לקבוע את סיווגו של המוצר, בית המשפט הזדקק למבחן נוסף והוא מבחן השימוש העיקרי של מוצר מסוים.

בית המשפט מפנה לר"ע 483/85 מדינת ישראל נ’ החברה המרכזית לייצור משקאות קלים, פ"ד לט(3) 756, שם נקבע כי יש לבחון את המהות התפקודית של המוצר, הסיווג הדומיננטי המשקף בצורה הקרובה ביותר את אופיו העיקרי של המוצר.

שימושם העיקרי של השזיפים הוא לצורך עיבודם בתעשייה כדי להתאימם לאכילה כשזיפים מיובשים ולכן גם לפי מבחן זה מסיק בית המשפט כי הסיווג המתאים הוא שזיף משומר. 

הוראות הסיווג בסעיף 5 לצו – לאחר שהובהרו טיבם של הטובין, פורשה משמעותם של פרטי הסיווג וקיים ספק בכל הנוגע לסיווגם של פרט כזה או אחר נזדקק להוראות סעיף 5 לצו. במקרה הנדון אין צורך להיזקק להוראות סעיף 5 לצו ואולם בית המשפט קבע שמסקנתו לא תשתנה גם אם יזדקק להוראות אלו.

סעיף 5 לצו קובע, בן היתר, כי כאשר ניתן לכאורה לסווג טובין פי שני פרטי מכס או יותר יש להעדיף את הפרט הנותן את התיאור המפורט ביותר. במקרה זה זהו הפרט החל על פירות משומרים זמנית אך בלתי מתאימים במצבם זה לאכילה מיידית לעומת הפרט החל על פירות מיובשים, הא ותו לאו.

מדינת ישראל הגישה לבית המשפט חוות דעת של ועדה לעניין השיטה המתואמת שהוקמה בעקבות אמנת בריסל בדבר שיטה מתואמת. חוות דעת זו קבעה כי יש להגדיר את השזיפים הנדונים כשזיפים מיובשים.

על אף חוות דעת זו ומהטעמים המפורטים לעיל, בית המשפט לא קיבל את חוות הדעת וקבע כי השזיפים הנם פירות משומרים ועל כן פטורים ממכס.

סקירה זו, כאמור, סוקרת את המבחנים בהם השתמש בית המשפט כדי להכריע בשאלת סיווג מוצר מסוים לפי פרט מכס כזה או אחר. מדובר במקרים בהם קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לסיווג הנכון של המוצר.

עו"ד רועי גלעד

כל המידע המוצג על ידינו הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. 

המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה משפטית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים