החבות בדמי השהיית מכולות

החבות בדמי השהיית מכולות

החבות בדמי השהיית מכולות (DEMURRAGE) מהווה מקור לא אכזב לחילוקי דעות וחיכוכים בין חברות הספנות וסוכני האונייה מטעמן, לבין הלקוחות: היבואנים או סוכני המכס וחברות השילוח הבינלאומי.

חילוקי הדעות מתייחסים לעיתים לזהותו של החייב בדמי ההשהייה; האם רשאית חברת הספנות להטיל את החיוב על היבואן בלבד או שהיא רשאית להטילו גם על סוכן המכס שפדה את פקודת המסירה בשם היבואן או על המשלח הבינלאומי שפדה את פקודת המסירה בשמו. לחילוקי דעות אלו נתייחס ברשימה מאוחרת יותר. ברשימה זו נתייחס לשיעורם ואופן חישובם של דמי ההשהייה, בעקבות פסק דינו של בית משפט השלום שדן בכך. פסק הדין דן בתביעה שהוגשה על ידי חב´ אטלנטיקה, חברת ספנות המנהלת את עסקיה בישראל באמצעות אלאלוף ושות, כנגד יבואנית צמיגי מישלן.

בית המשפט נדרש להכריע בשתי סוגיות: האחת, האם חייבת היבואנית בדמי השהייה כלל ועיקר, והשנייה, אם ייקבע כי היא חייבת, מהו שיעורו של אותו חיוב, לאמור, מהם דמי ההשהייה היומיים מהם ייגזר חיובה של היבואנית בדמי ההשהייה לחברת הספנות.

היבואנית טענה כי בנסיבות העניין, סוכם בע"פ בינה לבין נציג סוכן האנייה כי יוענק לה פטור מלא מתשלומם של דמי ההשהייה ופטור זה היה תנאי מפורש לתחילת יבוא הצמיגים באמצעות חברת הספנות. לא הייתה מחלוקת כי הענקת הפטור לא לוותה במסמך כתוב. לטענת היבואנית נאמר לה כי אין מקובל לערוך הסכמים כאלו בכתב והדבר התקבל על דעתה. חברת הספנות טענה כי הסכימה למתן 30 "ימים חופשיים" מדמי השהייה אך הכחישה מתן פטור מלא וגורף מכל חיוב בדמי השהייה, יהא פרקה של ההשהייה אשר יהיה. שטרי המטען עצמם קבעו פטור מדמי השהייה עבור 9 ימים בלבד.

בית המשפט נדרש להכריע בין שתי הגרסאות, זו של היבואנית על פטור מלא מדמי השהייה וזו של חברת הספנות על פטור חלקי של 30 יום בלבד.

ההכרעה נעשית תוך התחקות אחר אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתקף מתוך הנסיבות האופפות את ההתקשרות. שני הצדדים הסכימו כי שטר המטען, המגביל את הפטור ל-9 ימים בלבד, אינו משקף את אומד דעתם שהרי גם חברת הספנות הודתה בפטור מדמי השהייה ל- 30 יום.

בית המשפט מעדיף את עמדת חברת הספנות משני טעמים עיקריים:

ראשית, אם סברה היבואנית כי שטר המטען סותר במפורש את הסיכום בע"פ בינה לבין חברת הספנות, היה עליה, ולו לשם הזהירות בלבד, לשנותו או להסתייג ממנו עם קבלתו. אשם מסויים מוטל גם על חברת הספנות שהוציאה שטרי מטען שמספר ימי הפטור בהם איננו משקף אף לא את ימי הפטור שחברת הספנות הסכימה להם. (הדבר נעשה לטענתה מתוך החשש כי שטר המטען המעניק 30 ימי פטור "יתגלגל" בשוק ויחשוף את מספר הימים החריג שאושר ליבואנית).

שנית, גרסת חברת הספנות כי הפטור הוגבל ל-30 יום, מתיישבת יותר עם השכל הישר מגרסת היבואנית על פטור מלא מכל דמי השהייה, יהא פרקה של ההשהייה אשר יהיה.

במהלך העדויות, התברר כי בכל פרק זמן ההשהייה, השתמשה היבואנית במכולות כאמצעי אחסנה. למעשה ראתה היבואנית במכולות כחלק מאמצעי האחסנה שלה ואף הרחיבה את ביטוח מחסניה כך שיכלול את הצמיגים המאוחסנים בתוך המכולות. נציג היבואנית הודה בעדותו כי יכול היה להחזיק את המכולות ולאחסן בהן את הצמיגים גם חמש שנים מבלי שיפנו אליו. שימוש במכולות כמחסנים לצמיגים, לתקופת זמן בלתי מוגבלת וללא תשלום, הוא בלתי סביר. בית המשפט מקבל את גרסת חברת הספנות כי ההסכם בינה לבין היבואנית הגביל את הפטור ל-30 יום בלבד.

על אף כל זאת, דוחה בית המשפט את תביעת חברת הספנות משלא הוכיחה את סכומי החוב שחבה בהם היבואנית.

בית המשפט קובע כי את גובהם של דמי ההשהייה יש להוכיח כשם שמוכיחים כל חוב אחר, הן לעניין ימי ההשהייה והן לעניין תעריפיהם. בהיעדר הסכם הובלה בין הצדדים הקובע את תעריפי ההשהייה ולאור העובדה שתנאי שטרי המטען שהוציאה חברת הספנות אינם משקפים את המוסכם בין הצדדים שהרי על פיהם חבה היבואנית בתום 9 "ימים חופשיים" בלבד- בנסיבות אלו, ידה של חברת הספנות על התחתונה.

חברת הספנות הגישה מסמך המפרט דמי השהיית מכולות מיעדים שונים בעולם. מסמך זה היה, לטענת חברת הספנות, הבסיס לחישוב דמי ההשהייה שחוייבה בהם היבואנית. בית המשפט אינו מוכן להסתפק בכך במיוחד לאור העובדה שהיבואנית אינה חתומה על המסמך הזה וממילא לא ניתן לטעון כי הסכימה לו. משלא הוכח כי הובהר ליבואנית מהם שיעורם של דמי ההשהייה- לא ניתן לחייבה בהם.

תוצאת פסק הדין דוחה את תביעת חברת הספנות על אף שטענתה העקרונית על עצם חבות היבואנית בדמי השהייה- התקבלה.

שתי מסקנות עיקריות עולות מפסק הדין:

ראשית, כל סיכום בדבר דמי ההשהייה, מתן ימי פטור או כל הקלה או תנאים אחרים- רצוי ליתן להם ביטוי בכתב. ביטוי שכזה לא חייב להיות בשטר המטען עצמו, הוא יכול שיהיה בחילופי מכתבים בין הצדדים או בכל דרך אחרת ובלבד שיובהר בה מהו הסיכום בין הצדדים לעניין דמי ההשהייה.

שנית, שיעורם של דמי ההשהייה גם הוא עניין להסכמת הצדדים, הסכמה כזו יכול שתהיה בכתב או בע"פ או בדרך של נוהג הקיים בין הצדדים לשאת בשיעור מוגדר של דמי ההשהייה.

אם לא מוכחת הסכמה כזו, לא יתאפשר לחברת הספנות להכתיב דמי השהייה, כראות עינייה, בדיעבד, וללא כל הוכחה כי שיעור זה היה מוסכם או מקובל על הלקוח.

שמואל גרוסמן, עו"ד

כל המידע המוצג על ידינו הנו מידע כללי בלבד ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/או חוות דעת משפטית. המחברים ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים ואלה נדרשים לקבל עצה משפטית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים ו/או המצורפים.